<h1>נמוקי יוסף — כתובות</h1>
<h2>דף יג.</h2>
[כתובות ס"ד ע"א] אידי ואידי. בריתא דתניא כותבין ושמואל דאמר אין כותבין כלהו מיירו כשתבע הוא ליבם, ובריתא דאמר' כותבין, כמשנה ראשונה, דכיון דשואל ליבם כהוגן והיא אינה רוצה כותבין עליה אגרת מרד. ומימרא דשמואל כמשנה אחרונה דחליצה קודמת, וכשתובע ליבם תובע שלא כהוגן. הילכך אין כותבין עליה אגרת מרד. ורבינו אלפסי ז"ל והגאונים ז"ל פסקו הלכה כמשנה ראשונה וכברייתא דהכא. וכיון שכן, תבע ליבם נזקקין לו, תבע לחלוץ אין נזקקין לו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל. וראיה דגרסינן בפרק החולץ אמר רב אשי בר אבא א"ר יוחנן חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה, וכן פליגי התם אבא שאול וחכמים, ואמרו חכמים יבמה יבא עליה מ"מ. וכיון דלבסוף סברוה כרבנן נפקא לן משנה אחרונה מהלכתא ובטיל ליה מימרא דשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם.
והא דאמרי' [כתובות ס"ד ע"א] במשנה ראשונה דתבע ליבם נזקקין לו, ה"מ ביבם הגון, אבל אם אינו הגון לפי ראות ב"ד אין נזקקין לו לכופה כלל, אלא מחזרין ביניהם דרך פשרה ואטעויי נמי מטעינן ליה כל היכא דאיפשר כדאמרינן פרק מצות חליצה גבי ההיא אתתא דאתיא לקמיה דר' חייא בר אבא, ומיהו אם (אינו) [אינה] רוצה לחלוץ ולא ליבם כופין (אותם) [אותה] ונזקקין לו, כל שהוא תובע למצוה, וכפסקו הראשונים, וכן דעת רבותי הריטב"א ז"ל.
<h2>דף כה.</h2>
[כתובות ו' ע"א] אמר רב שימי משמיה דרב האי מסוכרייא וכו'. פי' תלמוד מביאה הכא עלה דהא דאמרינן מותר לבעול בתחלה בשבת ועושה פתח בשבת ומוציא דם. מסוכריא, פרש"י ז"ל משום סחיטה. ומסוכריא, מלשון ויסכרו שסותמין נקבה בבגדים בלואים. ואמרינן בגמרא דבהא אפילו ר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, מודה דאסור, משום דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והכא נמי אי איפשר בלא סחיטה פורתא. אבל ה"ר נתן בעל הערוך פי' דלא איירי הכא אלא במגופה שעל פי החבית משום דכי סחיט ליה לא אזיל משקה לאבוד, כאותה שאמרו בפרק תולין לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה משום דניחא ליה בשמן הנסחט, וכי האי גונא אמרינן דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, אבל נקב שבצד החבית דהולך המשקה לאיבוד שרי, וראיה מסכה דאמרי' התם גבי הדס היו ענביו מרובות מעליו פסול ואין ממעטין ביום טוב, ר' אליעזר בר' שמעון מתיר משום דסבר לה כאבוה, דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ופריך והא ר' שמעון מודה בפסיק רישיה, ותירץ הכא במאי עסקינן בדאית ליה הושענא אחריתי, אלמא בדלית ליה הנאה מניה שרי. ועוד דאמרינן ביומא בפרק אמר להם הממונה תניא רבי יהודה אומר עששיות של ברזל היו מחממין בערב יום הכפורים ומטילין בתוך המים כדי שתפוג צנתן. ומקשי' והלא מצרף, ופריק אביי דבר שאין מתכוין מותר והא הכא דפסיק רישיה הוא ואפ"ה כיון דלית ליה הנאה מניה שרי. ועוד דאמרינן בשבת פרק הבונה המלקט עצים מתוך שדהו אם לעצים כגרוגרת, ואם ליפותה כל שהו. ואקשי' והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והא על כרחיה מיפה הוא. ופרקינן לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה, כלומר דאינו נהנה ממנו. ועוד דאמרינן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואע"ג דפסיק רישיה הוא, אלא שאינו מתכוין לו ואינו נהנה ממנו דאין צריך לו. ומיהו רבינו יצחק בעל התוספות פי' כפרש"י ז"ל ואמר דהא דאינו אסור פסיק רישיה כשאינו נהנה היינו מדאוריתא אבל מדרבנן אסור. ור"ת ז"ל פי' דתרי גווני סחיטה (דאסירא) [דאסירי] נינהו, סחיטה דאסירא משום ליבון, וההיא ליתא אלא במים דשאר משקי מלכלכי ולא מלבני. וסחיטה שהיא אסורה משום תולדה דדש, כגון סחיטת ענבים שהוא מפרק ואסור משום דישה, הלכך אם המשקה הולך לאבוד שרי אע"ג דפסיק רישיה הוא.
<h2>דף לו.</h2>
[כתובות כ"ב ע"א] מתניתין. האשה שאמרה אשת איש הייתי וכו'. פירוש משמע דהכא נמי טעמא דנאמן להתירה מפני שיכול לאסרה, והפה שאסר הוא הפה שהתיר ונאמן מטעם מגו. והא דאמרינן התם פרק האומר דאב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה, קיי"ל כרב אסי דאמר נאמן אף לכנוס והלא ליכא מגו ואפילו הכי נאמן, שאני התם דאיכא חזקה דלא משקר דרתותי מרתת שמא יזכור האב למי קדשה ולא יחפה עליו, וכדאמרינן התם האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא א' ואמר אני קדשתיה אינו נאמן, מפני שמחפה עליו, משמע דטעמא דמהימן גבי אביו משום שלא יחפה. והקשו בתוספות דכיון דמשום מגו הוא, א"כ צריך שיהיה תוך כדי דיבור ואין הדעת נותנת כן דודאי אלו אמר קדשתי את בתי ולאחר כדי דבור אמר לפלוני קדשתיה נאמן, ותרצו דכל כי ה"ג שאינו סותר דבריו הראשונים נאמן בלא מגו אלא דשני הכא דכיון דקאי חתן קמיה ואמר את בתי נתתי לאיש ולא פירש למי, אע"ג דקאי קמיה דהוה ליה למימר תכף לאיש הזה היה משמע דלאו האי הוא, לפיכך כשאמר אח"כ הזה הוה ליה כאלו סותר את דבריו ואי לאו מגו לא הוה מהימן, אבל היכא דלא קאי חתן קמיה אפילו בלא מגו מהימן כיון דאינו סותר את דבריו, הלכך אפילו לאחר כדי דבור אמר לפלוני קדשתיה נאמן.
